top of page

הביטחון שבידיעה והריגוש שבהפתעה


רציתי אוורירי וחשבתי על נוצות אבל אז ראיתי את העשן הוורוד

כצלמת תמיד יצאתי לעבוד מצוידת ברעיון ותכנית וסקיצות והמון פרטים סגורים מראש.

יחד עם זאת, היה לי חשוב לשים לב לדרך ולא לפספס את הרוח שנושבת לכיוון הנכון.

כי בצילום כמו בעיצוב, וכמו בחיים עצמם – אנחנו צריכים את שני המסלולים במקביל: המסלול הבטוח, שכולל תכנית מסודרת ומאורגנת שמסתמכת על עבודת הכנה קפדנית, והמסלול המפתיע, המרגש והלא צפוי, שמאתגר אותנו ומגלה לנו משהו חדש שלא ידענו.

אז כן, גם בהלבשת הבית אני מתחילה בתכנית שמייצרת מסגרת וביטחון, סדר ושמירה על תקציב - אנחנו יוצאים לדרך כאשר חלק גדול ידוע מראש - האווירה הרצויה, מערך הריהוט, מיקומים, פריטים מרכזיים – מה משאירים, משפצים, מעבירים הלאה. אבל ללכת רק עם תוכנית ידועה וליישם אותה, זה משעמם, קפוא וחסר.

אני משאירה זמן ומקום להתאהבויות שקורות על הדרך כשנותנים להן אפשרות להופיע. אני מזכירה לעצמי לא לפחד גם כאשר הן משנות חלק מהתכניות; וגם ברגעים שהן גורמות לתחושה של חוסר יציבות, אני מאמינה שהריגוש הזה הוא גורם מחבר בין האלמנטים ויוצר למעשה את הבית.

בספר "החיים בלונה פארק" של אייל דורון יש פרק שמדבר על אהבה ותשוקה. הוא מדבר על אהבה שמביאה איתה שליטה, יציבות, המשכיות, וודאות. לעומתה התשוקה מביאה כניעה, הרפתקה, חידוש ומסתורין. על אהבה אפשר לסמוך, ואילו תשוקה מותנית בחוסר וודאות. כולנו כנראה צריכים לנוע בשני הצירים, כאשר ההבדל בין איש לרעהו נמצא בעוצמות ובמינונים של הקצוות השונים.

ואיפה אם לא בבית ניתֵן ביטוי לכל החלקים?

לכן אנחנו לא ממהרים "להלביש את הבית" – אנחנו נכנסים לתהליך שיש בו תכנון וידע וארגון, וגם ספונטניות והנאה ושעשוע.

ואז, לפעמים, כשמשאירים מקום לפנטזיה ולא יודעים הכול מראש, פתאום מגלים איילים בסלון.

123 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page